האופק מרחיב אופקים

ה"אופק החדש" סוחף את כל מערכת החינוך, למסה ענקית של שעות, יישום וחלום מימוש ה"סטנדרטיזציה".
פרופ' עמי וולנסקי במאמרו:
The Rise and the Price of the Standards Movement

הגיע למסקנה ש"הטענה העיקרית מצד מתנגדי תנועת הסטנדרטים לא היה מכוון בכוונה כדי ליצור יותר הקפדה על מטרות הלימודים או כדי לשפר את ההישג של העלאת ציפיות. במקום זאת, המתנגדים מחו על הנטייה להתעלם מן הצרכים הפסיכולוגיים כמו מוטיבציה של  מורים ותלמידים, כי הצרכים מהווים את הבסיס של תיאוריות מוטיבציה מעשית מודרנית בכל סוגי הארגונים היום. הבעיה, במלים אחרות, לא היתה הסטנדרטים, כשלעצמם, אלא עם הדרך שבה הם היו משולבים - או לא - עם הצרכים של המקצוע ועידוד של התלמידים. יתר על כן, המתנגדים לא טענו נגד הרעיון של סטנדרטים. במקום זאת, הם תקפו את הכמות העצומה של תקנים שהוכנסו לחוות את בית הספר, אשר לאחר מכן הפכה ממוקדת הרבה יותר על בחינות ולא על לימוד לשמה. זה אופי טוטליטרי של תנועת הסטנדרטים, יחד עם דרישות לרכז החינוך ולכן "להשתלט" על בתי הספר, לקחת את השליטה על ענייני הלימודים שלה, בא על חשבון של מורים ותלמידים כאחד. ואכן, צרכי תלמידים, מורים, בתי ספר, הקהילות התעלמו מכל סדרי העדיפויות שלהם, וערכיהם . זה לא היה רק זלזול במקצוע ההוראה אלא גם עבור ערכים דמוקרטיים בסיסיים, בורות של מה זה אומר לכבד את הזולת 'צרכים ועוצמה'. מדינה, או ממשלות פדרליות ניסו חקיקה ספציפית או מדיניות מימון. למותר לציין כי בית הספר לא נכלל בדיונים הללו.  במקום העבודה,  היה הכרה בכוחו של הפרט ואת הצורך לחזק את המוטיבציה, המורל שלהם, שביעות רצון, ערכים משותפים, והרמוניה הארגונית. זה לא היה המקרה עם תנועת הסטנדרטים. בעולם של חינוך, אנשים הרגישו שהתעלמו מכל הניסיון שלהם, ערכים, זהות מקצועית, והציפיות היו, הפיכת העבודה שלהם לחוויה משפילה בתהליך. זו לא היתה הכוונה הראשונית של מתכנני המדיניות של החינוך או של החולמים ל סטנדרטים יותר. אבל זו היתה התוצאה".  ואני תוהה האם מישהו שהוא מספיק משמעותי ומספיק אידיאליסט שיעצר ויבחן את הדברים במבחן המציאות. אנו 5 שנים נמצאים בסחרור ה"אופק חדש". ובתי ספר נוספים מצטרפים.  והעובדות בשטח צורמות מעט, ולא נראה כי ה"סטנדרטיזציה" באמת מתגשם כאן.  ואני מקווה שיקום אדם אמיתי במערכת החינוך שיבדוק את הדברים לאשורם.