סטנדרט או 'סטנדר'?!

פרופ' עמי וולנסקי במאמרו: " מערכת החינוך בישראל" נגע בכמה נקודות חשובות, לדעתי:

הראשונה היא העדר ביקוש למקצוע ההוראה, המקצוע דורש שעות עבודה רבות בפועל, תוך התייחסות לשונות הקיימת באזרחי מדינת ישראל ותלמידיה, תוכניות החינוך דורשות סטנדרטיזציה וממאיסות את תהליך ההוראה על המורים והתלמידים כאחד. ומתוך כך משרת ההוראה אינה נחשקת במיוחד, הן בגלל דרישות מערכת גוברות, והן בגלל השכר הזעום (כפי המאמר). (המאמר נכתב לפני ביצוע תוכנית "אופק חדש" א.א.)

השנייה היא מסורת הסטנדרטיזציה , כפי שמכנה אותה פרופ' עמי וולנסקי, מערכת זו אינה מאפשרת מיצוי אמיתי ונכון של יכולות התלמידים ואינה מביאה אותם להישגים מאתגרים ורלבנטיים. מערכת החינוך לא יכולה להחמיץ את תהליך המידע והתקשורת שנמצא ומתקדם בעולם והיא צריכה לתת מקום של כבוד לפן הטכנולוגי, ולאמץ אסטרטגיה פדגוגית טכנולוגית מתאימה. לאפשר לילדים התנסות נכונה וחוויתית בתחום זה ולכוון אותם לדור הטכנולוגי הבא בצורה המיטבית.

השלישית גם היא מתחום הפדגוגיה, לאפשר לתלמידים לבחור את תוכניות הלימוד המתאימות להם על פי בחירה וגיוון רב ובכך לאפשר לכל אחד לפתח את תחום הידע שלו ולמצות את יכולותיו.

הרביעית היא המגזר החרדי, שלצערנו הרב מאד, כלל האוכלוסייה אינו יודע כיצד להתייחס אליהם וכיצד לאפשר להם למידה איכותית, תוך מתן מצע של תוכניות מותאמות. המועצה הפדגוגית של משרד החינוך וחברי משרד החינוך ניזונים מן התקשורת הכללית לצורך הכרת מגזר זה, ובכך יוצאים מופסדים, הן מכך שקבוצה שלימה בעולם היהודי על: הליכותיה, יכולותיה וגיוונה הרב אינה מוכרת להם כלל! והן מכך, שהוא נגזר מן העניין הראשון, שאין להם יכולת אמיתית וטובה לשלב את האוכלוסייה החרדית במערכת החינוך כנדרש מתוך חוסר הכרה זו.

אכן, מדינת ישראל אינה דומה למדינות אחרות בעולם, מכיוון שהיא רב תרבותית ורב לשונית, קיימים במדינה עולים כמעט מכל ארצות תבל, וכ-100 שפות שונות מתגלגלות על לשונות אזרחי ישראל. שונות זו גורמת לקושי רב בהטמעת תוכניות חינוך והצלחתן.


מקור המאמר:  וולנסקי,ע' (2007). מערכת החינוך בישראל. בתוך האנציקלופדיה הבינלאומית (טרם פורסם).