סטנדרט או 'סטנדר'?!

פרופ' עמי וולנסקי במאמרו: " מערכת החינוך בישראל" נגע בכמה נקודות חשובות, לדעתי:

הראשונה היא העדר ביקוש למקצוע ההוראה, המקצוע דורש שעות עבודה רבות בפועל, תוך התייחסות לשונות הקיימת באזרחי מדינת ישראל ותלמידיה, תוכניות החינוך דורשות סטנדרטיזציה וממאיסות את תהליך ההוראה על המורים והתלמידים כאחד. ומתוך כך משרת ההוראה אינה נחשקת במיוחד, הן בגלל דרישות מערכת גוברות, והן בגלל השכר הזעום (כפי המאמר). (המאמר נכתב לפני ביצוע תוכנית "אופק חדש" א.א.)

השנייה היא מסורת הסטנדרטיזציה , כפי שמכנה אותה פרופ' עמי וולנסקי, מערכת זו אינה מאפשרת מיצוי אמיתי ונכון של יכולות התלמידים ואינה מביאה אותם להישגים מאתגרים ורלבנטיים. מערכת החינוך לא יכולה להחמיץ את תהליך המידע והתקשורת שנמצא ומתקדם בעולם והיא צריכה לתת מקום של כבוד לפן הטכנולוגי, ולאמץ אסטרטגיה פדגוגית טכנולוגית מתאימה. לאפשר לילדים התנסות נכונה וחוויתית בתחום זה ולכוון אותם לדור הטכנולוגי הבא בצורה המיטבית.

השלישית גם היא מתחום הפדגוגיה, לאפשר לתלמידים לבחור את תוכניות הלימוד המתאימות להם על פי בחירה וגיוון רב ובכך לאפשר לכל אחד לפתח את תחום הידע שלו ולמצות את יכולותיו.

הרביעית היא המגזר החרדי, שלצערנו הרב מאד, כלל האוכלוסייה אינו יודע כיצד להתייחס אליהם וכיצד לאפשר להם למידה איכותית, תוך מתן מצע של תוכניות מותאמות. המועצה הפדגוגית של משרד החינוך וחברי משרד החינוך ניזונים מן התקשורת הכללית לצורך הכרת מגזר זה, ובכך יוצאים מופסדים, הן מכך שקבוצה שלימה בעולם היהודי על: הליכותיה, יכולותיה וגיוונה הרב אינה מוכרת להם כלל! והן מכך, שהוא נגזר מן העניין הראשון, שאין להם יכולת אמיתית וטובה לשלב את האוכלוסייה החרדית במערכת החינוך כנדרש מתוך חוסר הכרה זו.

אכן, מדינת ישראל אינה דומה למדינות אחרות בעולם, מכיוון שהיא רב תרבותית ורב לשונית, קיימים במדינה עולים כמעט מכל ארצות תבל, וכ-100 שפות שונות מתגלגלות על לשונות אזרחי ישראל. שונות זו גורמת לקושי רב בהטמעת תוכניות חינוך והצלחתן.


מקור המאמר:  וולנסקי,ע' (2007). מערכת החינוך בישראל. בתוך האנציקלופדיה הבינלאומית (טרם פורסם).

האופק מרחיב אופקים

ה"אופק החדש" סוחף את כל מערכת החינוך, למסה ענקית של שעות, יישום וחלום מימוש ה"סטנדרטיזציה".
פרופ' עמי וולנסקי במאמרו:
The Rise and the Price of the Standards Movement

הגיע למסקנה ש"הטענה העיקרית מצד מתנגדי תנועת הסטנדרטים לא היה מכוון בכוונה כדי ליצור יותר הקפדה על מטרות הלימודים או כדי לשפר את ההישג של העלאת ציפיות. במקום זאת, המתנגדים מחו על הנטייה להתעלם מן הצרכים הפסיכולוגיים כמו מוטיבציה של  מורים ותלמידים, כי הצרכים מהווים את הבסיס של תיאוריות מוטיבציה מעשית מודרנית בכל סוגי הארגונים היום. הבעיה, במלים אחרות, לא היתה הסטנדרטים, כשלעצמם, אלא עם הדרך שבה הם היו משולבים - או לא - עם הצרכים של המקצוע ועידוד של התלמידים. יתר על כן, המתנגדים לא טענו נגד הרעיון של סטנדרטים. במקום זאת, הם תקפו את הכמות העצומה של תקנים שהוכנסו לחוות את בית הספר, אשר לאחר מכן הפכה ממוקדת הרבה יותר על בחינות ולא על לימוד לשמה. זה אופי טוטליטרי של תנועת הסטנדרטים, יחד עם דרישות לרכז החינוך ולכן "להשתלט" על בתי הספר, לקחת את השליטה על ענייני הלימודים שלה, בא על חשבון של מורים ותלמידים כאחד. ואכן, צרכי תלמידים, מורים, בתי ספר, הקהילות התעלמו מכל סדרי העדיפויות שלהם, וערכיהם . זה לא היה רק זלזול במקצוע ההוראה אלא גם עבור ערכים דמוקרטיים בסיסיים, בורות של מה זה אומר לכבד את הזולת 'צרכים ועוצמה'. מדינה, או ממשלות פדרליות ניסו חקיקה ספציפית או מדיניות מימון. למותר לציין כי בית הספר לא נכלל בדיונים הללו.  במקום העבודה,  היה הכרה בכוחו של הפרט ואת הצורך לחזק את המוטיבציה, המורל שלהם, שביעות רצון, ערכים משותפים, והרמוניה הארגונית. זה לא היה המקרה עם תנועת הסטנדרטים. בעולם של חינוך, אנשים הרגישו שהתעלמו מכל הניסיון שלהם, ערכים, זהות מקצועית, והציפיות היו, הפיכת העבודה שלהם לחוויה משפילה בתהליך. זו לא היתה הכוונה הראשונית של מתכנני המדיניות של החינוך או של החולמים ל סטנדרטים יותר. אבל זו היתה התוצאה".  ואני תוהה האם מישהו שהוא מספיק משמעותי ומספיק אידיאליסט שיעצר ויבחן את הדברים במבחן המציאות. אנו 5 שנים נמצאים בסחרור ה"אופק חדש". ובתי ספר נוספים מצטרפים.  והעובדות בשטח צורמות מעט, ולא נראה כי ה"סטנדרטיזציה" באמת מתגשם כאן.  ואני מקווה שיקום אדם אמיתי במערכת החינוך שיבדוק את הדברים לאשורם.