האם ביזור הוא איפשור?

בעקבות מאמר מצוין שקראתי: "הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך בישראל" מאת פרופ' עמי וולנסקי, ראיתי שמערכת החינוך בתחילתה היתה מרוכזת בידי משרדי הממשלה וכעת היא הולכת לקראת אוטונומיה בבתי הספר, אוטונומיה שנדרשה מההורים ומהמורים ועלתה כלפי מעלה.קרי: מנהלים, מפקחים ומשרדי הממשללה בעקבותיהם. הרפורמה הנכנסת ומשתלבת באיטיות רבה, מתסכלת את עובדי ההוראה ברמת היטמעות הרפורמה בשטח מחד, ומאידך לא מאפשרת ונותנת די זמן, לראות את יישום הרפורמה וכיצד היא פועלת בשטח- בבתי הספר ובחבר המורים והתלמידים. ובכך, על אף שמשרדי המממשלה נותנים צ'אנס לביזור ומפריטים סמכויות. בפועל, הרפורמה מיושמת באופן איטי ביותר (מסיבות שונות) ולא מאפשרת תקופת הטמעה מספקת כדי לראות את יעילות הדברים פועלים בשטח.דעתי היא, שיש "לתת זמן" להטמעה על מנת להווכח ביכולת יישום הרפורמה בשטח,ועל מנת להפיק לקחים ותובנות כדי לאפשר יישום נכון וטוב.


מקור המאמר:  וולנסקי, ע' (1999): הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז. בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך (עמ' 283-299), ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. (תדפיס)